חשבון בבקשה...

המלצר החביב הגיש לי את פירוט החשבון ואף הניח על גביו שתי סוכריות מציצה קטנות. מבט זריז בחשבון מיקד את עיניי בשורת הסיכום והחל לשלוח אותות למוחי בדבר הצורך בחישוב אלגברי מהיר. כפלתי את סך החשבון בשיעור התשר המקובל, עיגלתי מעט כלפי מעלה, והנחתי מספר מטבעות על-גבי דף הנייר. המלצר חייך לקראתי, אסף את המטבעות ומיד רשם לי חשבונית מס בגובה התשר. נשמע דימיוני? אכן כך.

הרי נושא ההכנסה מתשר הוא אחד הנושאים הפרוצים ביותר הקיימים כרגע בענף המסעדנות ובכלל. סביר יותר כי המלצר שלשל את המטבעות לכיסו ללא כל רישום או העבירם לקופת המסעדה כחלק מהתחשבונותו עם המעסיק. אם כך, כיצד ראוי לטפל בכספים אלו? על כך בדיוק ניסה בית המשפט העליון לענות (או שלא לענות) בדיונו בנושא בחודש אפריל השנה.

בשנת 2010 נפל דבר בענף שירות המסעדנות בישראל. בית המשפט הניח בפני הענף קביעה אשר הסדירה, לפחות חלקית, את היחס שבין המלצר לתשלומי התשר אותם הוא מקבל. בפסק דין כהן קבע בית הדין הגבוה לצדק כי הכנסה מתשר כמוה כהכנסת עבודה, זאת למרות שהתשלום אינו מתקבל ישירות מן המעסיק. בית המשפט התייחס למבנה הענף ולתחלופת כוח האדם הגבוהה שבו, והשכיל לקבוע כי אין חובה על המלצר לרשום את הכנסתו זו ולנהלה כהכנסה ממשלח יד, אלא כהכנסת עבודה מהמעסיק, זאת למרות שהתשלום התקבל ישירות מהלקוח ובהתאם לראות עיניו. בית המשפט קשר קשר ישיר שבין קבלת התשר לבין אופי עבודתו של נותן השירות, ובכך כרך את התשר בתוך שכרו. זאת ועוד, בית המשפט הבין כי יצירת מצב בו מלצר יאלץ לנהל את כספי התשר כעסק יובילו להשלכות בירוקרטיות ואף פליליות.

המלצרים הבינו כי לא חלה עליהם חובה נוספת מלבד מתן שירות טוב, ועל כך נשמו לרווחה. אולם, מה הנפקויות החלות על המעסיק? כיצד עליו להתייחס לכך שהתשר מוגדר כהכנסת עבודה של עובדו? בדיוק בדבר נקודה זו סירב בית המשפט להכריע.

ההלכה הקיימת נכון ליום זה היא הלכת ספארי הולדינגס. בהתאם להלכה זו, אין חובה על המעסיק לרשום את התשרים המתקבלים כתקבול בספריו. הפרקטיקה מציינת כי כל עוד התשר ניתן באופן התנדבותי על-ידי הלקוח, ללא ציון סכום זה כחלק אינטגראלי מהחשבון, ייחשב התשר כהכנסת המלצר ולא כהכנסת המעסיק.

אם כך, מי רושם את התשר? כיצד יכול להתקיים מצב בו סכום מסויים מהווה הכנסת עבודה המשולמת על-ידי מעסיק, כאשר לאותו מעסיק אין כל חובת רישום לגבי אותם תקבולים?

אי-בהירות זו מהווה חריג לכל תשלום אחר המשולם במשק, ומהווה פתח להעלמות מס.

על סוגיה פתוחה זו התקיים מאבק בבית המשפט העליון. מצד אחד של המתרס עמד נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס. השופט גרוניס ציין כי לנושא הנזכר לעיל נפקויות רבות, ועל כן יש לגלגל את הסוגיה למפתן דלתו של המחוקק. בהחלטה זו הציג שוב כבוד הנשיא את גישתו, השונה מעט מגישת קודמיו, המנסה להימנע מחקיקה שיפוטית. ברור כי החלטה חד משמעית בנושא תשפיע רבות על מבנה הענף ועל רשויות המס השונות. החלטה בדבר רישום תקבולים כזה או אחר תשפיע ישירות על ההכנסות ממיסים ועל תשלומי קצבאות ומכאן על תקציב המדינה. וכך בחר כבוד הנשיא להימנע מאקטביזם ולהותיר את הנושא במסדרונות הבירוקרטיה של המחוקק הישראלי אשר נבחר זה עתה.

אל מול הנשיא גרוניס עמדה לא אחרת מאשר המשנה לנשיא, כבוד השופטת מרים נאור. לדידה, אמנם קיימות נפקויות רבות להכרעה בנושא התשרים, אולם, ראוי כי הרכב מורחב של בית המשפט יוכל להכריע בסוגיה. במקרה דנן, הנושא נבחן על-ידי מושב של שבעה שופטים. השופטת נאור ציינה כי יש לחייב את המעסיק בדבר רישום ההכנסות מתשר, זאת בניגוד להלכה הקיימת. הוראה זו תסתום את הגולל על הלקונה הקיימת בסוגיה. בהתאם להצעה, המעסיק ירשום את כל ההכנסות מתשרים כהכנסותיו, ובמקביל יוציא סכום דומה כהוצאת שכר לנותן השירות. במצב שכזה לא יוותרו אי הבנות ותחומי אחריות אפורים לגבי גובה השכר, תשלומים והפרשות לרשויות המיסים, הפרשות לקרנות הפנסיה ועוד. גישתה של השופטת נאור ביקשה למנוע את חוסר רישום התקבול, שהרי לא קיימת אף עסקה במשק אשר מעורבת בה העברת כספים ושאין לה רישום כלשהו. רישום שכזה נדרש לצורך התחשבנות נאותה, ביקורת, מיסוי, הוראות ניהול ספרים ועוד.

בחילוק הדעות שבין נשיא בית המשפט העליון לבין משנתו, הכריע הראשון.

ברוב של ארבעה שופטים אל מול שלושה החליט בית המשפט שלא להחליט. האבסורד יציר הפסיקה התגלגל להחלטת המחוקק, אשר יידון בו ביום מן הימים אם בכלל. סביר גם שבעת דיון עתידי בועדות השונות יישמע קולם של רשויות המס באופן רם יותר מאלה של המסעדנים, וקל וחומר מזה של המלצרים.

בית המשפט נקט בגישה שמרנית והותיר את הדילמה בפני גוף מקצועי יותר, אולם באימוץ גישה זו, הותיר בית המשפט פרצה מיותמת אשר כרגע אין לה מענה.

כיצד יש לרשום תשר?

כתגובה לשאלה זו שופטי בית המשפט העליון ירימו את כתפיהם בחוסר ידיעה.

מקרה זה מזכיר את הסיפור על הילד ששאל את אביו מדוע זורחת השמש. האב, כאיש חינוך מסור, ענה לבנו: "אם זה עובד, אל תיגע".

כך ימשיכו להתקבל תשרים, חוסר הרישום ימשיך להתקיים, העלמות מיסים אפשריות ימשיכו לפרוח, מלצרים יבואו וילכו, מסעדות ייפתחו וייסגרו, ומענה ברור לרישום אין.

לאחר הדיון, שופטי בית המשפט יצאו ודאי לשתות כוס קפה. הקפה הגיע בזמן, המלצר היה חביב וחייכני והתשר ניתן כראוי. "זה עובד," חשבו.

מן הראוי שנושא פרוץ זה, אשר היה פרוץ דיו, יקבל מענה. ודאי כאשר מעורב בסוגיה גוף ענק ולא מאוגד של נותני שירות, אשר לרוב מנוצל כלכלית על-ידי המעסיקים. ציבור המלצרים מאופיין בחוסר ניסיון וידע באשר לזכויותיו וחובותיו מול הרשויות השונות. ולמרות שההלכה הקיימת אינה פוגעת ישירות בכיסם של המלצרים, כל מצב בו קיים חוסר בהירות מהווה פירצה לפגיעה בחלש. טוב יעשה המחוקק אם יתפוס בשתי ידיו את הקרדיט שניתן לו מידי בית המשפט וידון בנושא ללא השתהות. דיון יעיל והוגן יסדיר את הנושא אחת ולתמיד, תוך בחינה של כלל השיקולים והגופים הנוגעים לעניין. סביר אף כי הסדרה זו תסייע לגידול בהכנסות המדינה ממיסים ויתרום לשיוויון בפני החוק, לפיו כל המשק עומד תחת אותה מטריית כללים. אם כך, כל שנותר הוא להמתין למוצא פיו של המחוקק אשר יקבע (או לא יקבע) מי בסוף ישלם את החשבון (עם תשר כמובן).