אישור לחלוקת דיבידנד

דיבידנד זה לא קוטג'

פורסם בניוזלטר "מסחרי"

תארו לעצמכם מצב בו חברה החייבת לכם כסף פותחת בהליכי פירוק. זאת אחרי שחילקה דיבידנד חביב לבעלי המניות שלה. "החילקת וגם פירקת?", תזעקו, "חוק החברות אוסר על חברה לפגוע כך בנושיה". ובכן, מה אם בעלי החברה ינופפו בפניכם אישור בית משפט המאשר את חלוקת הדיבידנד? האישור, כך מתברר , כבר ישן ואבד עליו הכלח וייתכן וניתן בתקופה עתיקה בה החברה שיגשגה. אז ודאי תשאלו את עצמכם: האם לאישור בית משפט לחלוקת דיבידנד אין תוקף? ובכן ידידיי, אישור לדיבידנד אינו קוטג'. הוא יכול להחזיק הרבה זמן במקרר. כאשר חברה המעוניינת לחלק דיבידנד לא עומדת במבחן הרווח הקבוע בחוק החברות, היא יכולה לקבל אישור לחלוקה מבית המשפט, זאת כל עוד לא קיים חשש סביר שהחלוקה תמנע מן החברה את היכולת לעמוד בחבויותיה הקיימות והצפויות, בהגיע מועד קיומן. אולם, ייתכן מצב בו חברה מקבלת אישור לחלוקת דיבידנד ואף מכריזה עליו, אולם עד למועד החלוקה בפועל, מצבה הפיננסי מתדרדר עד למצב בו לא ברור אם יכולת פרעונה עדיין עומדת בעינה. האם החברה יכולה להסתמך על האישור שקיבלה בזמנו מבית המשפט ולהמשיך בתהליך החלוקה? פסיקה של בית המשפט העליון מחודש פברואר, 2013, בעניין חברת גיבור ספורט אחזקות בע"מ מותירה שאלה זו פתוחה. חברת גיבור ספורט הינה חברה הנמצאת כיום בהליכי פירוק. החברה השייכת לתחום הטקסטיל הוקמה בשנת 1958, כאשר עיקר פועלה היה ייצור גרביים. במקרה דנן, החברה עמדה בפני הנפקה וביקשה להשיב חוב של חברת האם כלפיה טרם ההנפקה. בכדי לאפשר לחברה האם להשיב את חובה, ביקשה גיבור ספורט לבצע הפחתת הון ולחלק דיבידנד אשר ישמש את החברה האם להחזר החוב. החברה לא עמדה במבחן הרווח המצוין בחוק החברות, על כן פנתה לבית המשפט לצורך קבלת אישור, וזה התקבל בשנת 2006. מיום קבלת האישור ועד למועד החלוקה בפועל חלפו כשישה חודשים. מפרק החברה, עו"ד משה גלר, ביקש להראות כי החלוקה לא הייתה ראויה. אולם, בית המשפט המחוזי דחה טענה זו נחרצות, כפי שניתן להתרשם מדברי השופט איתן אורנשטיין: "ההחלטה לאשר את החלוקה הייתה סבירה וראויה, ובשים לב למצבה האיתן של החברה, עת התקבלה". במסגרת הערעור, בית המשפט העליון בחן מחדש אם פרק הזמן שחלף בין ההכרזה לחלוקה הינו סביר והאם אירעו אירועים אשר חייבו בחינה מחודשת של יכולת פירעונה של החברה, שכן כיום החברה כבר נמצאת בהליכי פירוק וייתכן כי סממנים לכך עלו באותה תקופה שבין אישור לחלוקה. התובעים ניסו להסתמך על מקרה בזק, בו הוזכרה החשיבות בבחינה עתית של יכולת הפירעון של החברה על ידי הדירקטוריון, ובמידת הצורך גם על ידי בית המשפט. אולם, כפי שציין בית המשפט העליון, שני המקרים שונים לחלוטין שכן במקרה גיבור ספורט לא נמצאו סממנים אשר הצביעו על הרעה של ממש באיתנות וביכולת הפירעון של החברה. כמו כן, חלוף הזמן לא היווה השתהות שאינה סבירה. על כן, בית המשפט דחה את ערעור התובעים ולא דרש החזרת כספים כלשהי. יחד עם זאת, נותרה השאלה בעינה. מהי השתהות שאינה סבירה? האם שיהוי בהיקף כזה או אחר מחייב בחינה שיפוטית מחודשת של אישור החלוקה? ומה המשקל שיש לייחס בהקשר זה לשינוי נסיבות משמעותי במהלך פרק הזמן שחלף? את השאלות האלו הותיר השופט ניל הנדל ב"צריך עיון". אם כך, עד שבית המשפט ייתן פסיקה ברורה והחלטית בנושא, יכולים אישורים בגין חלוקת דיבידנד לחיות חיי נצח (או לפחות חיי נצח סבירים). לא ברור מהו משך תוקפם ולא קיימת מתודיקה סדורה המחייבת את בדיקתם מעת לעת. על כן, רוב יהבם של הנושים נח עתה על כתפי הדירקטוריון. מן הראוי שבתקופה שבין קבלת אישור על החלוקה ועד לחלוקת הדיבידנד עצמה, כל שינוי ביכולת פירעון החברה צריך לקבל התייחסות ולהיכנס למסגרת שיקולי הדעת של הדירקטוריון. ייתכן ואף יש מקום להחלטת דירקטוריון בדבר פנייה לבית המשפט בבקשה לאישור חדש במקרה הצורך. האחריות בדבר יכולת פירעון חלה על הדירקטוריון וההנהלה בלבד. ועל כן, על חברה לנהוג סלסול בעצמה ולא להסתמך על אישור בית משפט לבדו, אלא לבחון אם האישור שקיבלה עדיין מייצג בצורה נאותה את מצב החברה, או שמא הוא החמיץ.